איזה קשה זה לראות שקשה לילד שלך

זה באמת קורע לב לפעמים

השבוע הבנים שלי נכנסו לבית הספר החדש שלהם

במדינה החדשה שלנו,

השלישית במספר בשנתיים וחצי האחרונות

ומה אני אגיד לכן, לאחד מהם זה לא היה פשוט בכלל

בטקס הפתיחה החגיגי הייתי צריכה לתת לו יד אסרטיבית ולעבור איתו מתחת לגשר המטפחות שהמורים יצרו.

רגע זה לא ייזכר כאחד הרגעים הגדולים שלי.

וכמה דמעות שהוא בכה בפרידה

אין לכן מושג

אבל גם כמה מחוייך וגאה בעצמו הוא היה יוצא אלינו, בסוף היום, כשהבין שהוא הצליח להתגבר על האתגר והבהלה ועמד בתחושות הלא נעימות האלו שהגיעו בעוצמה כל כך חזקה. ונשאר בחיים כדי להרגיש גאה וחזק.

ואיזה מזל, שברגעים הלא פשוטים האלו, היו לי את כל הכלים שלי, כדי לעזור לעצמי להרגיע את מערכת העצבים שלי

כדי לעזור לו להרגיע את שלו.

 ולדעת שגם אני יכולה לעמוד בזה, כשקשה לו בזמן ההתפתחות הזאת שהוא עושה בדיוק עכשיו

ואח שלו לעומתו, דילג לו פנימה בקלילות מחוייכת ולא מתאמצת בכלל

איזה חוסר צדק קיים בין אחים לפעמים

שנייה לפני שקראו לו בטקס הפתיחה החגיגי לעלות לקבל את הזר והכוכב, הוא היה ממש אבל ממש חייב קקי וכמעט כמעט פספס כשקראו בשמו.

התלבטתי מה הייתי אמורה להגיד מול כל בית הספר אם היו קוראים לו כשהוא עדיין בשירותים:

Scusa, but he is pooping right now. Can you all wait?""

כאילו לא היה לי די עם הכניסה המביכה מתחת לגשר המטפחות רגע לפני.

אחלה רושם על היום הראשון בבית הספר החדש

אבל לפחות מכאן אפשר רק לעלות

אז לכבוד החג -

מאחלת לכולנו להתיידד עם מערכת העצבים שלנו עוד קצת השנה,

כדי להכיר את עצמנו עוד קצת יותר מבפנים

ולהבין בחמלה למה לפעמים אנחנו מתנהגות כמו שאנחנו מתנהגות, למרות שאנחנו ממש לא רוצות להתנהג ככה (וכל זה נכון כמובן גם לגבי הילד שלנו).

ולא. זה לא "הכל בראש". זה "הקול בגוף".

שהשנה נזכור שבכל רגע נתון, לא משנה כמה קשה שם בחוץ, יש לנו את היכולת לעזור לעצמנו להרגיש קצת יותר טוב באמצעות הגוף שלנו וכמה כלים שאפשר להתחיל להשתמש בהם כבר מעכשיו.