ביום שבת נסענו לסופש באגם גארדה באיטליה כדי לפגוש חברים שהגיעו מהארץ.
הדרך לשם לקחה לנו משהו כמו 5 שעות בגלל הפקקים (כן גם באיטליה!) והייתה לא פשוטה.
הם קיטרו ורבו ואני הייתי עייפה ורגזנית.
ותפסתי את עצמי על חם אומרת להם משפטים כמו "אז אנחנו עכשיו חוזרים הביתה" או "אם אתם לא מפסיקים לריב עכשיו, אנחנו לא נוכל להישאר כאן" ומוסיפה לזה את משפט המחץ שלי "זה ממש לא איום, אבל ככה אי אפשר להמשיך!"
ואני שומעת את עצמי אומרת את זה מהצד ולא מאמינה שאני שומעת את עצמי אומרת את זה
למה אני אומרת את זה?
הרי אני לרגע לא מתכוונת לזה.
אבל יחד עם זאת, זה הדבר היחידי שאני יכולה להגיד להם באותו הרגע.
איזה מתסכל זה וכמה מטופשת הרגשתי.
בחיי שקיוויתי שעם כל הטכנולוגיה המתקדמת והמוח הגדול שיש לנו, נוכל לשלוט טוב יותר במה שיוצא לנו מהפה, אבל ברגע האמת משהו שם משתבש לנו.
ומי ששולט, בנו זו מערכת העצבים הקדומה שלנו, שקיבלנו בירושה עתיקה.
והיא פרמיטיבית ועצבנית לאללה.
ובגלל שהיא מרגישה מאויימת כשהילדים שלי לא מקשיבים לי/לא משתפים איתי פעולה/לא שומעים שאני קוראת להם מאה פעם בדציבלים אדירים/רבים ביניהם בקולי קולות/אני עייפה
היא מוציאה פקודת מלחמה בדמות תגובת הסטרס המפורסמת
והסטרס עושה אותנו עצבניות, כעסניות, רגזניות, וקצרות הרבה יותר ממה שרצינו להיות.
והורמוני הסטרס שזורמים לנו בגוף גורמים לנו לרצות לזוז, כי פעם היינו אמורות לתקוף או להילחם באמצעותם ברגעים כאלו של איום.
אבל בגלל שבימינו אנחנו לא ממש נדרשות לזה, ההורמונים האלו נשארים לנו בגוף ועלולים לגרום לנו להרגיש שאנחנו חייבות לזוז או לדבר.
לכן אולי נרגיש בגוף חוסר שקט ונמצא את עצמנו מדברות המון וללא הפסקה, ואומרות דברים שאנחנו ממש לא מתכוונות להגיד!
אתן מכירות את זה?
אבל זו גם הדרך שבאמצעותה נוכל להתווסת ולהירגע כדי להצליח לקחת אחריות ומנהיגות על האירוע הזה
איך?
בפעם הבאה שאתן מרגישות את הדחף הבלתי נשלט לדבר כשאתן עצבניות/מוצפות/חרדות/מותשות/מתוסכלות, ומוצאות עצמכן אומרות דברים שלא התכוונתן לומר
קודם כל תעצרו רגע כדי להזכיר לעצמכן שכרגע שולטת בכן מערכת עצבים פרמיטיבית ועצבנית.
זאת לא את. זאת היא!
ההסבר הפיזיולוגי הזה כבר מכניס המון חמלה.
אבל זה שאנחנו לא אשמות, לא אומר שאנחנו לא יכולות לקחת אחריות ולתת עזרה ראשונה למערכת העצבים לנו כדי שנצליח לחזור להיות בטוב
כלי מעולה לרגעים אלו הוא לנסות ולדבר (את מה שאתן גם ככה אומרות ) עם כמה שיותר מילים בנשיפה אחת הכי ארוכה שאתן יכולות בלי לקחת אוויר באמצע.
אני קוראת לכלי הזה "לדבר ארוך"
שזה בעצם התאמת גרסה לנשימה, שהיא הכלי הכי עוצמתי שיש לנו בכל רגע נתון כדי לעזור למערכת העצבים להירגע. אני קוראת לזה "לנשוף ארוך".
ספרו לי אם יצא לכן להשתמש בכלים האלו. מעניין אם גם לכן זה יעבוד.
בתמונה – לא אגם גארדה. אגם וויוורונה איטליה
Comments