זה נראה לי אחד הדברים שלמדתי הכי מהר בתור אמא.
יש בערך יום אחד או יומיים, גג שבוע שבועיים, לנוח על הזרים האלו בכל פעם.
ובזמן הזה אנחנו באמת מרגישות שפיצחנו את הסוד ושאנחנו יודעות להיות אימהות נהדרות לילדים הנהדרים שלנו ושהתפקיד הזה הוא לחלוטין בר ביצוע! אפשרי ביותר! קלי קלותה.
ואז -
פוף
הילדים שלנו מתפתחים, גדלים, משתנים, נכנסים לתקופה כזו או אחרת, או שמשהו השתנה להם בחיים (במקרה שלנו 3 מדינות בשנתיים)
והכל מתערבב שוב.
עוד אפשרות מוכרת לא פחות, היא שילד אחד סוף סוף התאושש מתקופה מאתגרת והשני בדיוק התחיל .
ואז תחושות המסוגלות, הבהירות וההקלה – כל הרגשות האלו שעושים לנו ממש נעים בתוך הגוף ומהם רק טיפהל'ה הספקנו לטעום - נעלמו.
ואת מקומן מחליפות תחושות שעושות לנו ממש לא נעים בגוף, כמו למשל - חוסר אונים, מותשות, אשמה, בושה כמובן והרבה מאוד סטרס.
ושוב פעם, בפעם המאה וכמה, אנחנו נאלצות להבין מה הפעם עובר עליהם, לחשב בני כמה הם בדיוק כי אולי פיספסנו איזו תקופה שמתרחשת בדיוק עכשיו בהתפתחות שלהם - שיכולה להסביר את זה, לחשוב על כל האפשרויות האפשריות בעולם שיכולות לגרום לזה לקרות, להכניס את עצמנו לסטרס כי משהו (שוב) לא בסדר בילד שלנו (או בנו כמובן!) ולהבין מה בדיוק אנחנו עושות עכשיו כדי לעזור לכולנו להיות יותר בטוב.
רק מלכתוב את זה, התעייפתי.
ואחרי כל זה עוד איכשהו רובנו מחזיקות באמונה הזו, שרק הם מתפתחים בכל הסיפור הזה.
ולא אנחנו.
ולכן אנחנו גם מצפות מעצמנו לדעת הכל מראש ולהיות מוכנות לכל תרחיש אפשרי,
למרות שאולי אין לנו בכלל בכלל ניסיון קודם או שיש רק קצת מהבכור (שאיתו אנחנו בטוחות שפיקשננו והכל כבר אבוד בלאו הכי).
אז נראה לי שהגיע הזמן לצאת לחירות אמיתית מהאמונה הזו
אתן לא חושבות?
אנחנו מתבקשות כל הזמן להמשיך ולהתפתח לצד הילדים שלנו, אם אנחנו רוצות להיות האימהות האלו שקיווינו שנהיה. זה תהליך הדדי.
בואו נזכיר את זה לעצמנו כמה שרק צריך, כי אין סיכוי שהיינו אמורות להגיע לתפקיד הזה עם כל הכישורים הנדרשים ומאה אחוז מוכנות מראש.
בדיוק כמו שלא היינו מצפות מהילד שלנו שפשוט יתחיל לרוץ על הפעם הראשונה שהוא נעמד, נכון?
יש כאן התפתחות.
התפתחות תמיד דורשת זמן, תרגול והרבה טעויות בדרך.
אבל באמת שכאן טמון היופי.
כי כל הדבר הזה מחייב אותנו להתחיל לקחת את עצמנו בחשבון כדי שזה יקרה.
ולדאוג שגם לנו יהיו את התנאים האידיאליים להתפתחות שלנו, בדיוק כמו שאנחנו דואגות לתנאים שלהם ונותנות את כל כולנו למשימה הזו.
אז הפתרון הוא לא רק לקושש מפה ומשם עוד טיפים או כלים לאימהות.
הפתרון נמצא בתוכנו.
והוא להתחיל להתיידד עם מערכת העצבים המיוחדת במינה שהיא שלנו, כדי לעזור לנו במסע ההתפתחות שלנו, האימהות.
אז מאיפה מתחילים?
אפשר לנסות לחזור לשים לב לתחושות שעולות מהגוף שלנו.
ולהצליח לפענח מה הן באות לספר לנו לגבי מה אנחנו מרגישות ולמה אנחנו זקוקות כדי לחזור להיות בטוב.
בעולם שלנו מרוב כל הלחץ אנחנו לפעמים שוכחות להקשיב לתחושות הגוף שלנו.
אז מה שלי עוזר לשמוע אותן, זה למשל, שבכל פעם שאני עייפה, אני שואלת את עצמי – איך ידעתי שאני עייפה עכשיו? איזה סימנים הגוף שלי שלח לי כדי שאני אדע על זה ואעשה משהו כדי להחזיר אותו להיות בטוב?
או איך ידעתי עכשיו שאני רעבה, שבעה, צמאה, מוצפת, כאובה, מתוסכלת או עצובה?
איזה רמזים הגוף שלי שולח לי? איך הוא מספר לי את זה? זה יראה לנו את הדרך חזרה אל עצמנו.
אם אנחנו נהיה בטוב, השאר יהיו הרבה יותר בטוב.
כי כל אחת ואחת מאיתנו היא מקור של כוח בתוך הבית שלה שאין לתאר.
コメント