טקסים

אחד הדברים שממש עזרו לבן שלי להיפרד, כשהוא התחיל לא מזמן ללכת לבית הספר כאן באיטליה והיה לו נורא נורא קשה, היה לעשות טקס פרידה קבוע בכל בוקר.

מערכות העצבים שלנו יודו לנו אם מדי פעם נכניס קצת יותר טקסים יומיומיים לחיינו, בעיקר כאלו שנותנים את המענה הפיזיולוגי, לו היא זקוקה.

 טקסים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, מאפשרים למערכת העצבים שלנו לדעת מה הולך לקרות עכשיו ולמה לצפות.

כך הן יכולות להתכונן כמו שצריך לאירוע

תוך שהן שומרות עלינו מווסתות ובטוב

תחשבו על זה קצת כמו על לעמוד על מקפצה בשפת הבריכה, ומישהו אומר לנו שכדאי שנתכונן, כי עוד 7 שניות הוא הולך לדחוף אותנו למים.

או, להבדיל, שמישהו ידחוף אותנו למים בהפתעה, בלי שתהיה לנו הזדמנות להתכונן לזה.

אז ככה נראה טקס הפרידה שלנו:

1. "חיבוק מרציפני ארסי".

שזה בעצם חיבוק חזק חזק וארוך עם ספירה (אפשר ביחד) עד 20

חיבוק כזה מפחית את הורמוני הסטרס בתוך הגוף, ועוזר לילד שלנו להישען על הכוחות שיש לו בתוכו כדי להתמודד גם עם מצבים לא פשוטים שכאלו.

אפשר לקרוא לזה גם להפגין חוסן.

זה לא שאנחנו לוקחות לו את הקושי, זה שאנחנו מזכירות לו שיש לו את הכוחות מבפנים להתמודד עם הדבר הקשה הזה. ואנחנו כאן איתו בזה.

2. "נשיקה אסקימוסית"

שזה בעצם אף מתחכך באף.

פחות אטרקיבי בחורף עם כל הנזלות וזה, אבל, בואו נודה, כל אחת מאיתנו בלעה צפרדעים יותר נוראיות מזה בחיינו כאימהות, נכון?

3. "הסנפה"

הרחה עמוקה הדדית בלחי,

בתורות,

שבסופה נשיפה ארוכה ארוכה ואיטית החוצה.

הנשיפה הארוכה היא הדבר הכי מרגיע שיש לנו בכל רגע נתון כדי לעזור למערכת העצבים שלנו להישאר בטוב גם בזמן שבחוץ יש אתגרים

תנסו להסניף אותם, אתן תתפלאו לגלות כמה שזה מרחיב את הלב וכל כך נעים. ככה אפשר להיפרד וגם לדעת שאנחנו עדיין ביחד וגם שיש לנו את עצמנו.

והיופי בטקס הזה?

הוא יעזור גם לילד שלי וגם לי להיות יותר בטוב, בזכות הרמזים של הביטחון שאנחנו שולחים למערכות העצבים שלנו.

נסו להכניס עוד "טקסים של ביטחון" כאלו לתוך חייכם.

בעיקר לפני רגעי מעבר.

 מהבית לגן, מהגן לבית, לפני השינה, בדרך למקלחת, בבוקר כשנפגשים ובטח כשיש מעבר גדול כמו מעבר מדינה.

וספרו לי אם עבד גם לכן