top of page

למה הוא לא מקשיב לי!

תמונת הסופר/ת: לימור רויטפרבלימור רויטפרב

יש רגעים בהם אני יכולה לקרוא לילד שלי איזה כמה דקות טובות

ונאדה.

אין תגובה.

בהתחלה דאגתי שהילד שלי לא שומע טוב, או שיש לו בעיית קשב חריפה

אבל רגע אחרי, כשאני ואבא שלו מתלחששים במטבח, הוא מיד יהיה חייב לברר מי חולה? ולמה היא אמרה לו כזה דבר…

וזה ממש יכול לחרפן אותנו כשזה קורה, נכון?

מה שקורה לנו שם זה שמערכת העצבים שלנו חווה את אי ההקשבה שלו אלינו, כאיום!

וכתוצאה, היא מגיבה לאירוע כאילו פגשה בזה הרגע אריה.

הורמוני הסטרס (אדרנלין וקורטיזול) מופרשים ואנרגיה בלתי ניתנת לשליטה, שמגיעה ממערכת העצבים (הסימפטתית) הפרמיטיבית שלנו, משתלטת עלינו.

זה גורם לנו להיות עצבניות, רגזניות, כעסניות, נזפניות וחסרות סבלנות הרבה יותר ממה שהיינו רוצות להיות.

וכשאנחנו כך, גם כל שאר החברה' בבית נהיים עצבניים יתר על המידה

אז מה עושים?

קודם כל נהיות מודעות למנגנון ההפעלה הפיזיולוגי הזה שלנו, שלפעמים גורם לנו ולילד שלנו להתנהג לא כמו שתכננו ורצינו להתנהג.

ושנית –

אני מצאתי שבמקום לצעוק בשם שלו ולקוות שמתישהו תהיה תגובה, הכי עוזר לי ברגעים האלו זה לגשת קרוב אליו, להתכופף לגובה עיניים, ולהניח יד כבדה על הכתפיים, הידיים או הרגליים שלו

ולחכות רגע

ואז להגיד לו את מה שרציתי להגיד, כשצעקתי לו מרחוק.

המגע האסרטיבי הזה (שהמדע קורא לו פרופריוספציה או בשם הבמה פרופריו') הוא עמוק ואיטי וכבד ונחשב למגע של קסם, כי הוא מצליח לשלוח מסר רציני ביותר של ביטחון למערכת העצבים שלנו.

זה יעזור לילד שלנו לחזור לוויסות ולנוכחות בגוף שלו וברגע, ואלו בתורם יאפשרו לו לשים לב שמישהו שם בחוץ קורא לו וזקוק לשיתוף הפעולה שלו.

והיופי בזה?

המגע העמוק יעזור גם לנו להרגיע את מערכת העצבים שלנו, שלרגע יצאה מוויסות בגלל שטעתה לחשוב שיש כאן אריה ולא שמה לב שזה רק הילד שלנו שלא מקשיב

בתמונה – ברחובות הכפר שלנו באיטליה עם שלל מהגינה



0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page